הם אמרו שאני משוגע. הם לא טעו. אבל אני גם צודק.

לורד קראנץ'

בשנתיים האחרונות, עקבתי אחרי דבר אחד: העיר החופשית של סטארלייט סיטי.

לא עקבתי אחרי הבורסה, לא אחרי מערכות שמש חדשות, ולא אחרי הרעל החדש שפוגע בנוירונים של כורי אירידיום באפסילון. רק היא. העיר החמקמקה.

כן, העיר קיימת. הייתי שם. והם גרשו אותי החוצה.

מאז, הקדשתי את כל מה שיש לי – כולל חצי מהמוח שלי – כדי להבין איך הם עושים את זה. איך עיר שלמה נעלמת מהמפה? מתקמקת מאיתורים וסריקות.

והיום, אני כמעט בטוח שאני מבין...

עיר שמתניידת, אבל לא רק במרחב

סטארלייט לא רק מקפצת ממקום למקום – היא מחליפה את תבנית התדר שלה. בדיוק כמו ביו-חתימת קול, בדיוק כמו צופן גנטי. יש לה מנוע ארלניאני [כן כן!!] שמייצר תדר משתנה – תהודה שמעוותת את עצמה לפי פרמטרים דינמיים.

אתה לא עוקב אחרי עיר. אתה עוקב אחרי מה שהיא משדרת באותו הרגע.

אבל איך יודעים איפה היא עכשיו?

אי אפשר לדעת. אבל אפשר לנחש. אפשר לצוד רסיסים של חתימה קוונטית, או לנתח תזוזות אנומליות בסקטור ולגלות שבריר של כיוון. אפשר גם לקנות את הדרך – עם דם, עם שתלים, עם חברים שמתו בדרך.

אני, למשל... לא חשוב – נתקעתי שבועיים בחור תולעת!! זה היה... פחות נעים...

עצה אחת למי שמנסה

אם אתם מחפשים את סטארלייט – אל תבקשו מיקום. בקש תדר. בקשו איש מבפנים. והכי חשוב – היו מוכנים לעשות דברים שאתם לא מעוניינים לעשות. הכניסה לעיר ניתנת או ע"י ביצוע פשעים שיכניסו אתכם לרשימות שחורות ביותר, או ע"י קשרים עמוקים מאד בתאגידי העיר השונים.